״זאת השאלה שאתה רוצה לשאול?״ / ראיון עם אנג׳לה דיויס מתוך תערוכה באמפי

הראיון המובא כאן הוצג כפעולה הראשונה שהתקיימה בגלריית האמפי. בצדו השמאלי של האמפי הוקרן ראיון עם אנג׳לס דיויס, ממובילות תנועת הפנתרים השחורים בארצות הברית. מצדו השני הוצגה עבודת הפרפורמנס של מעיין מוזס, ״עמידת ראש.״

הראיון לקוח מתוך הסרט הדוקומנטרי The Black Power Mixtape 1967-1975 (בימאי: יוראן הוגו אולסון, 2011). הסרט כולו עוקב אחר התפתחותה של תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית, כפי שזו תועדה והוצגה בטלוויזיה השוודית של שנות השבעים. הוא עוסק בנושאים אשר נותרו רלוונטיים מאוד גם היום: התנהלותם של משפטים פוליטיים, זכויות אדם לאסירים, התערבות המשטרה במאבק אזרחי באמצעות מעקבים, הקשר שבין מיליטריזם לגזענות ותפקידה המכריע של עיתונות ביקורתית.

אנג׳לה דיויס, המרואיינת, הייתה אחת ממובילות תנועת ״הפנתרים השחורים״ בארצות הברית. בשנת 1970 נעצרה דיויס בהאשמת שווא ונלחמה בבית המשפט עד לזיכויה.

הראיון המובא כאן התקיים מתוך הכלא שבו נמצאה בעת מאסרה. בשיא הראיון נשאלת דיויס על ידי צוות הטלוויזיה השוודי האם לדעתה הפנתרים השחורים ימשיכו לנקוט באלימות. תשובתה אינה נופלת למלכוד הפופוליסטי, אלא מציגה את ההקשר האישי וההיסטורי לשאלת האלימות, ומצליחה לקבוע מתאה בכלא את גבולותיו הנכונים של הדיון.

מראיין: הפנתרים השחורים היו הרבה יותר פעילים לפני שנה. את יודעת, נראה שהמאבק שייך יותר זמנים ההם. האם הגיע סופם של הפנתרים השחורים?

אנג׳לה דיויס: הפנתרים השחורים קיימים ופעילים מאוד בקהילות בכל רחבי המדינה. אני לא בטוחה אם אתה מודע למה שקורה עכשיו בתוך תנועת הפנתרים השחורים ולסוג הדברים שהם עושים.

מראיין: לא, אבל תספרי לי.

אנג׳לה דיויס: דבר ראשון, אם אתה הולך לדבר על סיטואציה מהפכנית, אתה צריך אנשים שיהיו מסוגלים לעשות מהפכה מבחינה פיזית, שיהיו מסוגלים לארגן ולעשות את מה שצריך לעשות.

מראיין: ואיך משיגים את זה? בעזרת עימותים? אלימות?

אנג׳לה: אה, זאת השאלה שאתה רוצה לשאול?

מראיין: כן.

אנג׳לה: אתה מבין, זה עוד עניין. כשאתה מדבר על מהפכה, רוב האנשים חושבים: ״אלימות״, מבלי להבין שהתוכן האמיתי של כל דחף מהפכני נמצא בעקרונות, במטרות שאתה חותר אליהן, ולא באופן שבו אתה מגיע אליהן. מצד שני, בגלל הדרך שבה החברה מאורגנת, בגלל האלימות שקיימת על פני השטח בכל מקום, אתה מוכרח לצפות שיהיו פיצוצים, אתה מוכרח לצפות לתגובות כאלה. אם אתה אדם שחור ואתה חי בקהילה השחורה כל חייך ואתה הולך כל יום ברחוב כששוטרים לבנים מקיפים אותך… כשאני חייתי בלוס אנג׳לס לדוגמא, הרבה לפני שהסיטואציה שם בכלל התחילה, כל הזמן עצרו אותי. לא, המשטרה לא ידעה מי אני, אבל הייתי אישה שחורה שהסתובבה עם השיער הטבעי שלה והם, אני משערת, חשבו שאולי אני איזה ״לוחמת״. וכשאת חיה במצב כזה כל הזמן ואז אתה שואל אותי אם אני תומכת באלימות, פשוט אין בזה שום הגיון. אם אני תומכת בנשק? אני גדלתי בבירמינגהם אלבמה. כמה חברים מאוד טובים שלי נהרגו מפצצות, פצצות שהוטמנו על ידי גזענים. אני זוכרת, מאז שהייתי קטנה מאוד, את הצליל של פצצות מתפוצצות ברחוב, את הבית שלנו רועד. אני זוכרת את אבא שלי שהיה צריך לדאוג שהרובים יהיו נגישים כל הזמן בגלל שבכל רגע אנחנו עלולים להיות מותקפים. האיש ששלט אז לחלוטין בניהול העיר היה ביל קונר, ולעיתים קרובות הוא היה משדר ברדיו הצהרות כמו ״ניגרס עברו לשכונה לבנה, כדאי שנתכונן לשפיכות דמים הלילה.״ ובאמת הייתה שפיכות דמים אחר כך… שמענו על הפיצוץ ואני הייתי בלי המכונית שלי והן הלכו לשם ומה הן מצאו? ראשים ואיברים כרותים מפוזרים בכל השטח. ואחרי זה, בשכונה שלי כל הגברים התארגנו לסיוריום חמושים, הם היו צריכים לקחת את הרובים שלהם ולשמור על הקהילה שלנו בכל ערב בגלל שהם לא רצו שזה יקרה שוב. וזו הסיבה שכשמישהו שואל אותי על אלימות, אני פשוט חושבת שזה מדהים, כי מה שזה אומר זה שלמי ששואל את השאלה הזאת אין שום מושג מה אנשים שחורים עברו, מה אנשים שחורים חוו במדינה הזו מאז שהאיש השחור הראשון נחטף מחופי אפריקה.

----

אמפי; רעיון ופיתוח: אנה ווילד. תכנון: איה צייגר וערן איזנהמר, בנייה: איה צייגר (2020)

עמידת ראש, מעיין מוזס (2016)

אנג׳לה דיוויס, ראיון בכלא, 1972; מתוך: (2011) The Black Power Mixtape 1967-1975; בימאי: יוראן רולסון