העיר שתוכננה לאפשר חופש ויצירתיות / הרצאה מאת קונסטנט

אמש העלינו-מחדש בגלריית האמפי את הרצאתו הידועה של האמן ההולנדי קונסטנט בה הציג את  ״בבל החדשה״ - עיר דמיונית שלתכנונה הקדיש שני עשורים מחייו. ההרצאה המקורית ניתנה בשנת 1963 במכון לאמנות עכשווית בלונדון. היא מציגה את בבל החדשה  כעיר שתוכננה כדי לאפשר לאדם המתגורר בה להיות חופשי ויצירתי. האדריכלות שלה הומצאה כדי לאפשר מסגרת מינימלית להתנהלות חופשית. ״מרחב שבו הכל אפשרי,״ במילותיו של קונסטנט, ״כדי שהכל יוכל לקרות״.  

את ההרצאה העלתה מחדש משי אולינקי.

------

״נתבקשתי להציג כאן את הפרויקט שלי הנקרא בבל החדשה. אתם בוודאי תוהים מדוע אמנית כמוני מבלה את זמנה בתיאור והמחשה של עיר דמיונית ומדוע בכלל אני מתעניינת ברעיונות אורבניים. אני רוצה לשכנע אתכם שבבל החדשה אינה פרויקט של תכנון ערים, אלא אופן מחשבה, דמיון ודרך להתבונן בדברים ובחיים. מאחר ובבל החדשה נולדה מתוך התרבות העכשווית, אתחיל בלספר לכם את התפיסה האמנותית שלי או ליתר דיוק, לתאר את מצבה הנוכחי הנואש של האמנות.

המשבר היצירתי שלי, הפקפוק שלי באמנות עצמה,  אי אפשר להבין היטב את התסכול שלי ואת היחס הפרובוקטיבי שלי לחברה, בלי להבהיר מיהי באמת האמנית, באיזה רגע הופעתי בחברה ומתי נוכל לצפות שאעלם. מעניין לציין, שאנשים ממשיכים לדבר על אמנות ועל אמנים כאילו שהמילים האלה מייצגות רעיונות שאמורים להיות מובנים תמיד לכל אחד, כאילו שהאמנות היא אך ורק פעילות מוזרה ושאני סוג אחר של אדם השונה מהאדם הרגיל.

מתחילת המאה העשרים מדובר רבות על היכולות היצירתיות של המין האנושי, ויותר מתנועה אוונגרדית אחת הצהירה כי שירה נולדת מתוך יצירתיות זו - מתוך האנושות כולה -  la poésie doit être faite par tous. הגשמתה של חברה יצירתית כלל אנושית כזו, אינה יכולה כמובן להיסמך רק על אמנים והיא דורשת שינוי יסודי ועמוק של החברה שלנו.

בחברות העבר, יצירתיות מעולם לא היתה דבר חיוני ואפילו לא הייתה חשובה. מה שכן היה חיוני וחשוב היה ייצור של מוצרי צריכה בסיסיים. אך למרבה הפלא, למרות שאנשים חיו והקריבו את כל חייהם בעבור ייצור, ההיסטוריה של הקיום האנושי הינה היסטוריה של  רעב ומחסור נצחיים ובה נאלץ האדם לבזבז את כל האנרגיה שלו בעבודה מפרכת רק כדי להישאר חי.

הופעתי בהיסטוריה האנושית הגיעה עם הופעתה של הבורגנות. הבורגנות מעולם לא היתה מעמד יצירתי. הכסף הוא זה שאיפשר לבורגנים להגשים את חלומותייהם, והם עשו זאת באמצעות העסקתם של אמנים. אלו שימשו כלי במאבק הבורגני מול האצולה, שעד לאותו רגע הייתה התרבות עצמה. החלוקה של האנושות לאנשים יצירתיים ולא יצירתיים היא למעשה חלוקה חברתית, אשר קיים בה מעמד שולט שחבריו אינם עובדים ומתחתיו מעמד פועלים. אפשר לומר שבלי החלוקה הזו, לא היתה שום תרבות ואנו לא היינו מתכנסים בחלל הזה. ואני האמנית איני מייצגת את המעמד השליט אך אני תלויה בו. אפשר לומר בעצם שאני עובדת אצל המעמד השליט - המעמד השליט הוא המעסיק שלי. האמנות כפי שאנו מכירים אותה, כעת, בזמן העכשווי של קריסתה, מיוצרת במערכות של כלכלה וכסף.

לאחר שהבהרנו את הנקודה הזו, אנחנו יכולים להבין טוב יותר את המצב הקריטי שאליו הגיעו האמנים מאז תחילתה של המהפכה התעשייתית. לפני שהמכונה תוכל לעשות עבודה אנושית כלשהי, צריך קודם היה לייצר אותה. ייצור נוסף זה דרש השקעת אנרגיה וזו באה על חשבון היצירתיות. האמנות הבינה זאת, אפילו באופן לא מודע. אחרת איך נסביר את ההתנגדות האלימה והמיידית למכניזציה - התנגדות מתמשכת שעדיין אמנים וקבוצות אוונגרד שותפים לה. התנגדות לחברה טכנולוגית, שבה לאמנים אין מקום. ההתנגדות הזו היא תוצאה של הקונפליקט התמידי שבין טכנולוגיה לבין יצירתיות.

אבל היום הסיטואציה איתה אנו מתמודדים שונה. הייצור הגובר של המכונה מוביל לקיצה של העבודה האנושית וכבר עכשיו אני יכולה לקבוע בביטחון, שאנחנו בדרך לעידן חדש, עידן שבו ייצור יהיה אוטומטי והאדם ישוחרר מעבודה ומרעב. לראשונה בהיסטוריה תוכל האנושות לבסס חברה אמידה, שבה לא נדרש לכלות את כוחנו בעבודה וכל אחד מאיתנו יוכל להשתמש בכל האנרגיה שלו לפיתוח יצירתיות.

באופן תיאורטי, אין שום פעולה שמכונה לא יכולה לעשות. הפעילות היחידה שמכונה לא עושה ולא תעשה, הפעולה הייחודית המבדילה את האדם מהמכונה - היא הדמיון. הפעילות היחידה שאינה ביכולתו של המחשב - הוא הבלתי צפוי - יצירתיות קפריזית של האדם לשנות את העולם ולעצב אותו מחדש. השאלה אותה אני שואלת כעת היא זו: כיצד האדם החופשי ישתמש בכוחותיו אלו הבלתי מוגבלים? באיזו דרך הוא יממש את החופש שלו? לאיזה חיים הוא שואף? מה שכן ברור לנו הוא שהחופש עליו אני מדברת אינו ה׳חופש׳ שאנו מייחסים לחייהם של אמנים. האדם החופשי של העתיד חייו יהיו חיי המציאות שאותה הוא רוצה, בעולם שהוא יוצר בחופשיות, בחיים שהם מעבר לחיי הישרדות.

המשמעות החברתית שאני מתארת כאן היא מהפכה גמורה בהתנהגות האנושית. אדם שאינו כבול יותר לעבודת ייצור, אינו מחוייב יותר להתיישבות קבע. הוא ינוע, יסתובב, ישנה וירחיב את מרחב חייו. במילים אחרות - המרחב יהיה חופשי עבורו כפי שהזמן יעמוד לרשותו. אני חושבת שאנו מגיעים לרגע הזה בהיסטוריה.

אך ארצה לשאול אתכם זאת: האם האדם החי בחופש מוחלט, האדם שהוא אדון הזמן והמרחב, האם אנחנו יכולים לצפות ממנו שיחיה חיים יצירתיים? האם הוא לא יבזבז את חייו בבטלה ושיעמום? האם זה לא חסר הגיון -  להביא לשינוי החברה ולהביא למרחב חיים חדש - אם איננו מאמינים בבריאתו של האדם החדש. בהשיבי על השאלות האלה, אומר שוב, שאני האמנית שונה מהאדם הרגיל רק בהרגלי החברתיים, אך יכולתי היצירתית אינה שונה משל כל אדם אחר. האמנות תמיד שאפה לייצג את העולם, כלומר, לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר.

ועתה, המשימה המוטלת עלי, היא להציע מציאות חדשה ומרגשת. ועלי לעשות זאת במקום לתאר ולהביע את המציאות הלא מספקת העומדת להתממש. אדם אינו צריך להיות אמן כדי להיות יצירתי - הוא ייצור לעצמו את חייו. ייעצב אותם לצרכים הלא-נודעים שלו. אלו יופיעו רק לאחר שיזכה לחופש מוחלט. ולכן עבודתי האמנותית, בה אני משקיעה את כל זמני, היא התכנון של בבל החדשה.

בבל החדשה מייצגת את הסביבה הזו של  האדם המשחק. אך לפני שאדבר עליה, אני רוצה להבהיר משהו לגבי הערים שלנו - הערים הפונקציונליות - הערים שהתפתחו במהלך ההיסטוריה האנושית הארוכה שבה חיי אדם היו קודש להפקת תועלת. הערים הללו, אינן מתאימות בשום פנים ואופן לצרכים של האדם היצירתי. סביבת החיים הרצויה עבורו היא אחרת בתכלית: היא גמישה, ניתנת לשינוי, מאפשרת כל תנועה, שינוי מקום או מצב רוח, כל אופן התנהגות. אי אפשר לתכנן את המרחבים האלו, ואי אפשר לקבוע איזה שימוש יעשה בהם.

בבבל החדשה ביתו של האדם אינו מרכז חייו. את המרחב העיקרי והמשמעותי של סביבת חייו, אכנה מרחב חברתי אקסטנסיבי. מרחב חופשי שבו אנשים נעים אחר מימוש של תנאי חיים הרפתקניים, חיים ערים, מעירים ופעילים. מרחב של מימוש חברתי שבו אנשים נפגשים זה עם זה, משפיעים זה על זה ומגשימים את חייהם. כעת ברור לנו מדוע בבל החדשה אינה פרויקט. אינה הצעה לתכנון של עיר המוכרת לנו. כזו המתיימרת לספק את כל מה שאדריכלים ומתכנני ערים חושבים שאנשים צריכים. ההפך מכך, בבל החדשה אינה מוגדרת והאלמנטים שבה נותרים בלתי מוגדרים. המרחב מתוכנן כנייד, גמיש. מרחב אפשרי.  מרחב אדיר ועצום שהאנשים שבו משנים את צורתו האינסופית ואת האווירה שבו דרך חייהם. וכך, בבל החדשה, היא לא הרבה יותר ממסגרת מינימלית להתנהלות חופשית. הכל בה אפשרי כדי שהכל יוכל לקרות.

אדבר לרגע על  נסיבות החיים הקריטיות שהובילו לשתי הנחות היסוד של בבל החדשה. הדבר הראשון והחשוב הוא הגידול באוכלוסייה, שהוביל לעיור כמעט מוחלט של הנוף שהיה המרחב המשותף שלנו. הדבר השני הוא הגידול בתנועה הממונעת שהעצימה את שטח המחייה של כל אדם. זו המציאות החברתית החדשה ואי אפשר להתעלם ממנה. אנחנו לא יכולים להמשיך ולאפשר לתנועה להרוס את המרחב החברתי של הערים ואנחנו לא יכולים לתת לגידול באוכלוסייה להפוך את העיר לנוף בנוי אחיד, משעמם ומת.

כל תוכנית לעתיד שלנו, השואפת להיות חופשית כמו בבל החדשה חייבת לפתור את הבעיות האלו. וכל כישלון לפתור אותן הוא מתקפה על החיים החופשיים. 

לכן שתי הנחות היסוד של בבל החדשה הן מעשיות:

אני מציעה הפרדה בין מערכת התנועה לבין מרחב המחייה, והפרדה נחרצת בין מרחב המחייה המלאכותי והבנוי לבין הטבע. מכאן שהמבנה הבסיסי של בבל החדשה הוא זה:

העיור הוא מערכת ברורה של מרחבים מקורים להם אקרא אזורים וביניהם שטחים ללא אף בניין - שטחים פתוחים נרחבים: פארקים טבעיים, אדמות חקלאיות וגנים. מערכת שאפשר לחשוב עליה כרשת לא מוגבלת חסרת גבולות, המתפרשת תיאורטית על פני כדור הארץ כולו. המרחב המקורה (אותו אני כאמור מכנה אזור) - מימדיו גדולים בהרבה מדגם הבניין המוכר לנו. אתאר אותו כעת כמערכת מרחבית של  מפלסים המשאירה את הקרקע פנויה לתנועה מהירה ואינטנסיבית. מעליהם עשויים להיות שדות תעופה המאפשרים תנועה מהירה אף יותר בין אזורים ברחבי העולם. רובם של המפלסים ריקים - הם בעצם הרחבה של הקרקע. מעטפת חדשה לכדור הארץ המגדילה ומעצימה את מרחב המחייה.

חוסר הפונקציונליות של בנייה זו בדומה למגרש משחקים, ישאיר כל נסיון לבצע חלוקה של המרחבים לחסר הגיון. במקומו יתקיים סידור כאוטי למדי של חללים בגדלים שונים הנבנים ומתפרקים באמצעות קירות, רצפות וגרמי מדרגות ניידים. מרחב חברתי המגיב לצרכים משתנים של אוכלוסייה משתנה החולפת במרחבים השונים. החיים בבבל החדשה אינם מתאימים להרגלים ולדפוסי חיים קבועים. החיים בה הם רצף סיטואציות הדורשות התמודדות. אורח החיים הלא-פונקציונלי והפנטסטי מחייב אותנו במעבר מהיר ממקום למקום, מאזור לאזור. ובמובן מסוים אפשר להגדיר את החיים בבבל החדשה כחיי נוודות. אנשים נעים ומטיילים כל הזמן, ואין להם צורך לחזור למקום מסוים, שממילא ישתנה במהרה. לכן בכל אזור יש חדרים פרטיים, כמו מלון ובו החולפים יכולים לנוח זמן מה, לבלות את הלילה, לעשות אהבה, להירגע, להתאושש. לעתים רחוקות הם יישארו לאורך זמן, כי התנועה ממקום למקום היא קלה והחיים בתנועה כזו מעניינים ואינטנסיביים. הם כל כך אינטנסיבים כך שכל רגע מוחק את הזכרון של הדבר שלפניו, זהו הזכרון שלרוב משתק את הדמיון היצירתי שלנו.

אז האדם המשחק בבבל החדשה מטייל בעולם הנברא תחת רגליו ואני יכולה לומר שהשהייה בבבל החדשה במשך יממה עשויה להציע יותר חוויות ותחושות מאשר מסע ארוך בכל תקופה בהיסטוריה שלנו. כל קילומטר רבוע על פני השטח של בבל החדשה הוא מרחב אינסופי של סיטואציות חדשות ולא ידועות. שום דבר לא נשמר והכל משתנה. המבנה הנייד של בבל החדשה, האקלים והתאורה שלה מבטיחים לנו את ההשתנות והגיוון של המרחבים שאנו חיים בהם. כדי ליצור מגוון רחב ככל האפשר של מצבים, ממוזג החלל הפנימי של האזורים באופן המאפשר ליצור כל אקלים רצוי. כך, במעבר ממרחב אחד לאחר יכול אדם לחוות את התנאים האקלימיים המנוגדים ביותר. השימוש באור מלאכותי לא רק מגדיל משמעותית את מגוון אפשרויות התאורה, אלא משחרר את האדם מהתלות באור השמש אף יותר ממה שכבר אפשרי כיום. כך, האמצעים הטכניים ליצירת אווירה - שיטות לניהול תאורה, טמפרטורה, לחות ותנאים אטמוספריים אחרים - משמשים באופן יצירתי כמדיום אמנותי.

אין מה להתעכב על הנסיון לחקות תנאים טבעיים. צריך לנצל את המגוון העצום שמאפשר האקלים המלאכותי, כדי להפוך את המעבר בין אזורים בבבל החדשה להרפתקני ובר שינוי ככל האפשר. דרך הצגת המודל בו אתם מביטים אני רוצה להמחיש את הרעיון שלי. אני רוצה שתתייחסו אליו כאל הצעה - כזו שאמנית או משוררת מציעה. הצעה לעולם השונה מהעולם התועלתני שלנו, ממנו אני מנסה לברוח.

אני מקווה שהוא יעזור לכם לקבל מושג על האופן שבו העיר הלא-פונקציונלית עשויה להיות שונה מהערים שלנו, אלו שנבנו עד עתה למען האדם העמל. אני לא רוצה לחזות איך ייראה העתיד, זה בלתי אפשרי. אני רק אנסה לתת לכם - ולעצמי מושג כיצד יראה העולם לאחר שהעבודה תבוטל. אני מבקשת מכם להביט במודל הזה כאילו אתם מבקרים בעיר חדשה ולא מוכרת וחווים כעת את האווירה שלה. והשאר תלוי עכשיו בדמיונכם.״